עצמוני - "חיים שכאלה"

אריה היה שמו, אך כולם הכירוהו כעצמוני, עצמוני עם האקדח, האקדח אותו  נשא על גופו מרבית חייו. "בי, אריה עצמוני, אף אחד לא יוכל לפגוע, ומי שינסה – דמו בראשו", נהג לומר.

אריה עצמוני נולד בעיר אוז'הורוד (Uzhorod) שבצ'כוסלובקיה בשנת 1926 כ-לייב מרקוביץ'. ב- 1938 סופחה עיר הולדתו להונגריה וזמן קצר לאחר מכן הטיל השלטון הגבלות וגזירות שונות על יהודי האיזור המסופח. למרות גילו הצעיר חש עצמוני בטבעת החנק ההולכת ומתהדקת סביב בני עמו ולכן, בגיל 13, זמן מה לאחר טקס בר המצווה, עזב את ביתו לבודפשט, בירת הונגריה. בבודפשט מצא מחסה אצל בעל מאפייה, לא יהודי, ושם התגורר ועבד למחייתו. מאוחר יותר נתפס, נלקח למחנה העבודה "בור" ביגוסלביה, בו הועסקו עובדי הכפייה במכרות הנחושת שבאיזור. עצמוני הצליח להמלט מן המחנה בסיועם של הפרטיזנים היגוסלביים של טיטו אליהם הצטרף ועמם נלחם בגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1944, כשהיה בן 18, עלה עצמוני לארץ ישראל בגפו. עם הגיעו לארץ נתפס אריה ע"י הבריטים והועבר למחנה המעצר בעתלית. תמורת הסכמתו להצטרף לצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית שוחרר עצמוני מהמעצר. בשל מראהו הצנום חשש שיסרבו לגייסו ולכן הצהיר שהינו בן 20 -  בשנתיים מבוגר יותר מגילו האמיתי. בשלהי מלחמת העולם השנייה, ולאחר שסיים טירונות במדבר המערבי במצרים, נשלח עצמוני במסגרת הבריגדה לאיטליה לתגבור הכוחות הבריטים הפועלים שם. במהלך שהותו באיטליה הצטרף ליחידת "הנוקמים" -  קבוצה של חיילים מהבריגדה בהנהגת חיים לסקוב שעסקה ביוזמה עצמית ובחשאי, בחיסול קציני אס. אס נאציים שניסו עם תום המלחמה לחמוק ולחזור לבתיהם.

 

 

עם שובו ארצה, ולאחר שסיים שירותו בבריגדה, הצטרף עצמוני למשטרת היישובים כנוטר בתחנת חברת החשמל בנהריים. בגין עברו הקרבי בבריגדה מונה למפקדה של אחת מקבוצות הנוטרים שפעלה במקום. במהלך מלחמת העצמאות תקף הלגיון הירדני את התחנה במטרה לכבשה. עצמוני, שחשש מנפילה בשבי, נסוג תחת אש יחד עם פקודיו והגיע אל מפקדת פלוגה של גדוד 12 של חטיבת "גולני" שחנתה בין אשדות יעקב ל - מנחמיה. קציני הפלוגה הופתעו מהגעתה של הקבוצה אך עוד יותר מכך שעצמוני ואנשיו הביאו עמם ששה מקלעי "ברן", שני תתי מקלעים מסוג "טומי-גן" ותחמושת רבה. מקלעי ה - "ברן" היו בבחינת אוצר בלום שכן, באותה תקופה, היה מחסור חמור בכלים כבדים מסוג זה ובכל חטיבת "גולני" לא היה ולו מקלע אחד.  עצמוני לא סרב, כמובן, להצעה שקבל בו במקום להצטרף לשורות "גולני" כחייל סדיר מן המניין. כך גם פקודיו שגוייסו עמו בצורה זו לשורות צה"ל. עצמוני, חייל "ירוק" ב- "גולני", אך לוחם ותיק ועתיר ניסיון, קבל מיד דרגת רב"ט וכעבור זמן קצר דרגת סמל לאחר שעבר קורס סמלים מקוצר. התפקיד שהוטל עליו -  רב-סמל פלוגתי באחת מפלוגות גדוד 12 של "גולני", תפקיד אותו מלא עד שחרורו מצה"ל בדרגת רב-סמל בתום מלחמת העצמאות.
 

גם ההיבט המשפחתי קשור בצורה זו או אחרת לשירותו הסדיר של עצמוני בצה"ל:

שם המשפחה מרקוביץ' נראה לאריה כשם גלותי שאינו מתאים לבחור יהודי-ישראלי בעל גאווה לאומית. ואמנם, בשלהי מלחמת העצמאות שינה אריה את שם משפחתו ממרקוביץ' ל-עצמוני. את שם המשפחה עצמוני בחר לעצמו בדרך מקרה, תוך השראה של רגע, בעת שחלף יחד עם יחידתו הצבאית למרגלות הר עצמון שבגליל.

את אשתו לעתיד, לאה לבית לוסטיג ששירתה כחיילת באותה תקופה, פגש, איך לא, בעת שנסע בטרמפ ברכב צבאי בו נסעה גם היא. מנסיעה זו ואילך לא נפרדו השניים עד יום מותו. על מנת להיות במחיצתה דאג עצמוני להצבתה כפקידה פלוגתית בפלוגתו. והחתונה -  זו התקיימה כמובן בטקס צבאי כדת וכדין.

במהלך השואה, משפחתו של אריה נשלחה ע"י הנאצים לאושוויץ. אמו ושתי אחיותיו הקטנות נרצחו ואילו אביו -  שלום, אחיו -  יעקב ואחותו -  בלנקה, ניצלו. יום לפני חתונתם של אריה ולאה שהתקיימה בטבריה הגיע למשרדי קצין העיר בחיפה אדם שהזדהה בשם שלום מרקוביץ' וסיפר שזה עתה עלה ארצה והוא מחפש את בנו, אריה מרקוביץ', אשר, כפי שנודע לו, משרת בצה"ל.  במשרד שהה אותה שעה שליש גדוד 12, גדודו של עצמוני. מששמע את הדברים נדהם והחליט לעשות מעשה -  בטקס החתונה בטבריה הופגשו האב ובנו לראשונה מאז נותקו השניים זה מזה בלא שידעו מה עלה בגורל כל אחד מהם במלחמה ולאחריה.
ואם לא די בכך, גם סיפור הפגישה עם האח יעקב נשמע דמיוני -  הקשר עם האח נותק גם הוא בגין המלחמה ואף אחד מהאחים לא ידע האם השני בחיים והיכן.  באחד הימים, בהיותו בתל אביב, נגש אל עצמוני בחור צעיר, כך ברחוב, והפנה את תשומת לבו שיש ביניהם דמיון מופלג. ואכן, ברור למה. השניים הזדהו זה בפני זה והקשר חודש.

במהלך שירותו הארוך בצה"ל, בסדיר ובמילואים, השתתף עצמוני, עד פרישתו, בכל מלחמות ישראל וזכה לעיטורים רבים, ביניהם אות "גיבור ישראל" המפורסם, אותו קיבל על מעשה גבורה עילאי שביצע במהלך מלחמת השחרור. לאחר שחרורו משירות סדיר ב- "גולני" הוצב עצמוני לשירות מילואים בחיל התותחנים. במסגרת החיל  ביצע שירות מילואים פעיל במשך שנים ארוכות.
בשנת 1969, במהלך מלחמת ההתשה, ועל רקע מחסור חמור בכוח-אדם סדיר בצה"ל, נענה עצמוני לקריאתו של שר הביטחון דאז, משה דיין, והתנדב, ללא תמורה כספית, לשנת שירות מלאה בצבא הקבע בחיל התותחנים. התפקיד אותו ביצע -  רס"ר מחנה במחנה הטירונים של חיל התותחנים בשומרון.  דרגתו -  רב סמל ראשון עם חמישה כוכבים. דרגה זו היתה באותה תקופה דרגת הנגד הגבוהה ביותר בצה"ל.

 

לאחר שיחרורו מהצבא התיישב עצמוני בחיפה עם אשתו, לאה, והחל לעבוד כשכיר בחברת "האחים קפלן" שעסקו בייבוא ושיווק של חלקי מכוניות. בלילות עבד כנהג מונית. בתחילת שנות ה- 60 הקימו עצמוני ואשתו חברה עצמאית להשכרת רכב ובהמשך, ניהלו את הסניף החיפאי של חברת השכרת הרכב "הרץ", בו עבדו במשך שנים רבות. לאחר מספר שנים הקים עצמוני סוכנות להשכרת רכב בבעלותו הפרטית בשם "עצמוני השכרת רכב". במהלך השנים סייע לרבים שפקדו את דרכו. לעיתים קרובות נתקל עצמוני באנשים קשי-יום שליבו נכמר אליהם, והוא שכר אותם לעבודה בעסק גם כשלא היה לו צורך בכח אדם נוסף.

בשנת 2000 פרשו עצמוני ולאה לגמלאות  וכעבור שנתיים עברו להתגורר בבית ההורים "פסגת אחוזה". זמן קצר לפני מותו הדרדר מצבו הבריאותי של אריה, עד שביום רביעי, ה-30 לחודש מרץ 2005, הלך לעולמו.

 

תרומתו יוצאת הדופן למדינת ישראל ולצה"ל, זכו להכרה וכבוד רב -  הלוויתו נערכה בבית הקברות הצבאי בחיפה בטקס צבאי מלא, ביום חמישי, ה - 31 בחודש מרץ 2005 בהשתתפות מאות מתאבלים. בני משפחה, חברים, מכרים וחיילים באו לחלוק לעצמוני כבוד אחרון, כיאה ללוחם, חבר, בן משפחה ואיש יוצא דופן זה.

פטירתו הפתאומית של אריה עצמוני הותירה אותנו, בני משפחתו, המומים וכואבים. אריה השאיר אחריו אחות, אשה, ילדים, נכדים וכמובן גם חברים ועמיתים רבים.

יהי זכרו ברוך.